עם היוולדו של האדם הפקיד בידיו האלוהים שתי קופסאות מרובעות, אפורות ופשוטות מראה.

 

שאל האדם את אלוהים, לשם מה נתן לו את הקופסאות?

 

אמר אלוהים לאדם: "בקופסא אחת תניח את כל החוויות הטובות של חייך, את רגעי הנחת והשמחה, את שעות האושר והצחוק, כל דבר שגורם לך עונג, שממלא אותך באהבה, תניח בקופסא הראשונה".

 

"ומה אשים בקופסא השנייה?" – שאל האדם.

 

"את כל רגעי הכאב והצער" אמר לו אלוהים. "את כל אותם רגעים של בדידות, את הרגעים שמשאירים בך הרגשה של אי נוחות, את המועקה והכאבים, את הבכי והייסורים, את כל החוויות הלא נעימות של חייך".

 

"ואיך אדע להבחין בין הקופסאות?" – שאל האדם, "שתיהן אפורות ופשוטות".

 

"ברגע שתתחיל למלא אותן בתוכן תדע להבחין ביניהן", הבטיח אלוהים.

 

החל האדם למיין את חייו.

 

את כל רגעי השמחה והאושר הניח בקופסא אחת, ובשנייה הכניס את רגעי הכאב והצער.

 

במהלך השנים החלה קופסת האושר להשתנות, היא לא הייתה עוד אפורה אלא צבעונית, ועם כל חוויה שמחה נוסף בה עוד צבע ועוד דוגמא עליזה.

 

אך קופסת הצער לא השתנתה מעולם, צבעה נותר אפור רגיל ומשעמם!

 

הגיע יומו של האדם לעמוד בפני בורא עולם.

 

כשהגיע לשערי שמיים התבקש האדם להציג בפני אלוהים את קופסאותיו.

 

הרים האדם את קופסת האושר הצבעונית, והנה היא כבדה, אבל משקלה לא הכביד עליו והוא יכול היה לשאת אותה אל לפני כיסא הכבוד ולהניח אותה לרגלי האלוהים. גם קופסת הצער לא הייתה כבדה, משקלה כאילו לא השתנה במשך השנים.

 

פתח אלוהים את קופסת האושר והחל מפזר רגעי שמחה בהיכל. פיזזו רגעי האושר סביב האדם, והזכירו לו כמה מאושרים וטובים היו חייו. שמח היה האדם בזיכרונותיו החיוביים והודה לאלוהים שגרם לו לאסוף אותם כל חייו.

 

הגיע רגע פתיחת קופסת הצער. התכווץ האדם במקומו, הוא לא רצה שאלוהים יפזר בהיכל את שעות הכאב של חייו, הוא לא רצה להיזכר בבדידות ובייסורים, במועקה ובכאבים.

 

"פתח את הקופסא!", הורה לו אלוהים.

 

פתח האדם את הקופסא והנה היא ריקה, ובתחתיתה פעור חור גדול!

 

"אני מצטער" אמר האדם לאלוהים, "כנראה פגמתי בקופסא במהלך השנים. יש בה חור ודרכו כנראה ברחו כל רגעי הצער, אין לי שום רגע עצוב להציג בפנייך".

 

חייך אלוהים אל האדם, "הקופסה שלך אינה פגומה. ככה נתתי לך אותה עם החור!"

 

האדם לא הבין "קופסא עם חור, לשם מה?"

 

אמר האלוהים: "קשה לאדם להתנתק מהרגעים של חייו, בין אם אלה רגעים של אושר או של כאב!"

 

"מאחר ולא רציתי שתאגור את רגעי הצער, נתתי לך קופסא עם חור שדרכה יוכלו רגעי הצער לצאת והיעלם מחייך. לא רציתי שתשא את משא הכאב לאורך כל החיים, מספיק שחווית את הצער פעם אחת, אינך צריך לשוב ולחוות אותו בשנית!"

 

"אם כך לשם מה בכלל נתת לי את הקופסא?" – שאל האדם.

 

"אין האדם יכול להימנע מזיכרונות" – אמר אלוהים, "הזיכרון הוא חלק ממהות האדם. בעוד שאני רוצה שהאדם יזכור כל רגע משמח בחייו, אינני רוצה שיזכור כל פרט ופרט של הכאב – לכן קופסת האושר נועדה לאגור וקופסת הצער נועדה לשחרר את הכאב!"

 

אכן, זה מה שראוי לאדם לעשות:

 

לזכור את הרגעים הטובים של החיים, ולשכוח את הרעים!

 

אין טעם להתמקד בכאב – הוא גם כך מכביד ומגביל, ואינו מקדם אותנו לשום מקום!

 

בעוד האושר והשמחה מצעידים את האדם קדימה ומקלים עליו את החיים…