לעתים קרובות אני מתבקש לתאר את החוויות של לגדל ילד עם צרכים מיוחדים, לנסות לעזור לאנשים רגילים שלא חולקים חוויה יחודית זו להבין, לנסות לדעת מה ההרגשה, אז זה כך:

 

כשעומד להיוולד לך תינוק, זה כמו לתכנן חופשה אגדתית באיטליה. אתה קונה מפה וספר הדרכה, ומתכנן תכניות נפלאות של מה תעשה ולאן תלך: הקולוסיאום, הפסל של דוד, הגונדולות בוונציה…, אתה אפילו לומד להגיד מספר מלים ומשפטים באיטלקית, ואתה מתרגש מאוד מהחוויה הצפויה לך.

 

חסר סבלנות אתה כבר להוט לצאת, והנה מגיע היום המיוחל. נרגשים אתם אורזים מזוודות, יוצאים לדרך וכמה שעות אחר כך המטוס נוחת והדיילת אומרת: "ברוכים הבאים להולנד".

 

"הולנד?" אתה שואל, "מה זאת אומרת הולנד?", אנחנו אמורים להגיע לאיטליה, כל חיי חלמתי להגיע לאיטליה, אבל היה שינוי בתכנית הטיסה. אתה בהולנד וכאן אתה צריך להשאר.

 

הדבר החשוב הוא שלא הביאו אותך למקום נורא או דוחה, מלא במגיפות, רעב או מחלות אחרות. זה רק שהגעת למקום שונה מזה שתכננת…

 

עכשיו אתה צריך לצאת ולקנות מדריך אחר, מפות אחרות, וללמוד מלים בשפה שונה. ואתה פוגש אנשים שמעולם לא פגשת בעבר.

 

אכן, מקום שונה. אולי איטי מעט מאיטליה, או פחות מהודר וראוותני, אבל רק מקום אחר.

 

לאט אתה מתאושש, לוקח נשימה עמוקה ומתחיל להתבונן מסביב, ורואה שבהולנד יש תחנות רוח, ופרחים מרהיבים. בהולנד יש אפילו אמנים מפורסמים.

 

עדיין, אנשים שאתה פוגש מסביב עסוקים בלנסוע ולחזור מאיטליה, מתארים איך בילו שם נפלא, ובשארית חייך תמיד תאמר: "כן, שם גם אני הייתי אמור להיות, כך תכננתי" והכאב על אותו חלום אבוד ילווה אותך תמיד.

 

הנקודה החשובה היא שאם תבזבז את חייך בלהתאבל על חלום שלא יתגשם, לעולם לא תוכל לראות ולהנות מכל הדברים הנפלאים והייחודיים שיש להולנד להציע לך…

 

תודה רבה לנאווה (26-7-07)